למה משחק זה לא רק בילוי?
האם שמת לב איך הילד שלך משחק? כמה הוא מצליח להפליג בדמיון? כמה הוא נהנה מהמשחק? האם הוא לוקח סיכונים? האם הוא משחק ביחד או לבד? האם הוא תמיד חייב לנצח?
השאלות האלה חושפות משהו חשוב: הדרך שבה הוא משחק מספרת לנו על עולמו הפנימי. עבור ילדים רבים, להתמודד עם העולם זו משימה לא פשוטה. לפעמים זה מתבטא בכעסים, לפעמים בחרדות, ולפעמים בהסתגרות. המשחק הוא הדרך שבה ילדים מעבדים את מה שקורה להם – בלי מילים, בלי הסברים, פשוט דרך המשחק עצמו.
הטיפול במשחק לוקח את הכוח הזה ומשתמש בו בצורה ממוקדת. הוא מאפשר לילד להתנסות במצבי חיים דמיוניים, בלי פחד מכישלון או ביקורת, ובעזרת המטפל הרגשי – להשתחרר מפחדים, להתחבר לכוחות הפנימיים שלו ולהעצים את הביטחון שלו מול העולם.
איך זה בעצם עובד?
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הייתה אחת הראשונות שזיהו את המשחק ככלי ליצירת קשר עם ילדים שלא היו מסוגלים להביע את עולמם הרגשי באופן מילולי. דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי שמעורר בי הרבה השראה כמטפל, הלך צעד קדימה ואמר משהו חשוב: המשחק אינו רק אמצעי לתקשורת – יש בו איכות מרפאה בפני עצמו.
במילים פשוטות: כשילד משחק, הוא לא רק "מראה לנו" מה הוא מרגיש – המשחק עצמו מרפא אותו. הוא משחזר התנסויות מהעבר, מעבד דברים שלא ממש מבין, ומתרגל מיומנויות שהוא יצטרך בחיים.
שלושה סוגי משחק שחשוב להכיר
בחדר הטיפולים יש מגוון של אביזרים – חומרי יצירה, בובות, תחפושות, קלפים טיפוליים. הילד בוחר באופן חופשי במה לשחק, והבחירה הזו מעלה בדיוק את מה שמעסיק אותו. כל סוג משחק עונה על צורך אחר:
משחקי "כאילו" (משחקי דמיון)
במשחקי דמיון הילד הוא הבמאי. קופסה ריקה הופכת למערה סודית, מקל פשוט הופך לחרב קסמים. הכל אפשרי – אפשר למות ולקום לתחייה, לשלוט באויב ולבסוף להתיידד איתו.
ילד שבוחר לגלם דמות מסדרת טלוויזיה או יצור פרי דמיונו – אופי הדמות יכול ללמד רבות על מה שמעסיק אותו. לפעמים הוא חיה קטנה שמתחבאת, לפעמים שודד שמטיל אימה. החלפת התפקידים האלה מתרגלת את היכולת להתבונן על החיים מנקודות מבט שונות – מיומנות חשובה להתפתחות רגשית ומנטלית תקינה.
משחק חושי-תנועתי (סנסו-מוטורי)
היכולת של הילד לקלוט מסרים מהסביבה ולהגיב בהתאם, נובעת מתפקוד תקין של חמשת החושים. חלק ניכר מהקשיים שילדים חווים היום – "לקויות למידה", "קשיי תפקוד", "עיכוב בהתפתחות" – קשורים לרגישות יתר או תת-רגישות של מערכת החושים.
חול שזורם בין האצבעות, קפיצה על טרמפולינה שמרעידה את כל הגוף, צבעי ידיים שמריחים על הנייר, התחבאות מתחת לשמיכה כבדה – כל אחד מהדברים האלה שולח מסרים לגוף. ילד עם רגישות יתר, שכל מגע או רעש מרגישים לו חזקים מדי, יכול להתאמן לקבל את הגירויים האלה במינון שמתאים לו. ילד עם תת-רגישות, שמחפש כל הזמן תנועה חזקה או לא מרגיש טוב את הגוף שלו, יכול למצוא דרכים לעורר ולרגע את עצמו. בסוף התהליך, העולם מרגיש לו פחות מאיים.
משחק חברתי עם כללים
אם נתבונן על קבוצת ילדים שמשחקים יחד, נגלה מהר מאוד שזה לא פשוט בכלל. עולים שם נושאים רבים: פחד להפסיד, רצון לשלוט, תחושת דחייה. כשילד מתקשה להשתתף במשחק חברתי, תחושת הערך העצמי שלו נפגעת והוא חווה בדידות.
המשחק הטיפולי שמדמה משחק חברתי שונה מהמשחק בחיי היום-יום – הוא מותאם לצרכים הייחודיים של הילד, מאפשר לו להיות שותף בקביעת החוקים, ובכך לחוות הצלחה ותסכול במידה המתאימה לו. המטפל עוזר לילד לזהות את הקודים החברתיים ולהתאמן במיומנויות הנדרשות לשיתוף פעולה – מיומנות שתישאר איתו גם כשהוא גדל ו"משחק" הופך לאינטראקציה חברתית מבוגרת.
כלים שמשתמשים בהם בטיפול
- משחקי תפקידים – מאפשרים להתנסות בתפקידים שונים ולתרגל מצבים חברתיים מאתגרים
- משחקי יצירה – ציור, פיסול, בנייה – דרכים לבטא את עצמו בלי מילים
- משחקי קופסה טיפוליים – משחקים מובנים שמכוונים לפתח מיומנויות ספציפיות כמו שליטה עצמית ופתרון בעיות
- משחקי תנועה – לשחרר אנרגיה, לשפר קואורדינציה, לפתח מודעות גופנית
- משחקי חול ומים – מרגיעים, מעודדים יצירתיות, מאפשרים חקירה חופשית
מה באמת קורה בחדר הטיפולים?
הטיפול במשחק שם דגש על יצירתיות, מעורבות פעילה וביטוי עצמי אמיתי. במהלך המשחק, הילד לא עוצר את עצמו מלבטא רגשות שאולי נחשבים "לא לגיטימיים" – כעס, פחד, אשמה, קנאה. במרחב המשחקי הוא יכול לממש את משאלות ליבו, בעולם בו הוא קובע את הכללים.
המסגרת הטיפולית מגדירה בבירור "מה מותר ומה אסור", ובכך יוצרת מרחב בטוח. רק כשילד מרגיש מוגן, הוא יכול לאפשר לעצמו להביע את הרגשות המודחקים – ובדיוק שם נמצא המפתח לריפוי.
הכיסא יכול להפוך לתא טייס, והילד לגיבור שמציל את העולם. זה לא "סתם" משחק – זה המקום בו הילד מעבד, מתרגל, גדל ומחלים.
דוגמה מהשטח
ילד בן תשע הגיע אליי עם קשיים חברתיים. בכל מפגש הוא היה בוחר את אותו משחק – מסדר דמויות מיניאטורות של חיות, מחלק אותן ל"טובים" ו"רעים", ומארגן ביניהן מלחמה. במבט ראשון זה נראה כמו חזרה על אותה סיטואציה, אבל ככל שהתהליך התקדם, התחילה להתגלות התפתחות: הדינמיקה בין הצד החזק והצד הנפגע השתנתה, האסטרטגיות השתנו, והילד התחיל לתפוס מקום של כוח.
במציאות, הילד הזה היה במצב של מי שמציקים לו. אבל במשחק הוא יכול היה להיות לסירוגין גם הקורבן וגם התוקף. הוא יכול היה להוציא אגרסיה, לעמוד על שלו, להתנסות בעוצמה – דברים שבחיים האמיתיים, בהפסקה, לא היו זמינים לו. במרחב הבטוח של המשחק, הוא לא היה בחוסר אונים.
התפקיד שלי כמטפל היה כפול: מצד אחד, להיות "עד אוהד" – מישהו שרואה את המאבק שלו ונותן לו מקום. מצד שני, להיות שחקן פעיל בתוך המשחק – לקחת את התפקיד שהוא נותן לי. לפעמים הוא היה "הורג" אותי ומחזיר אותי לחיים כדי להרוג אותי שוב. לפעמים הוא היה מסתתר, מחכה להזדמנות. לפעמים אוסף גיבוי משאר החיות במשחק לפני שניגש בחזית.
כל הבחירות האלה מלמדות. הן מראות לי איך הילד חושב על מאבקי כוח, איזו אסטרטגיה טבעית לו, איפה הוא צריך תמיכה כדי להרחיב את האפשרויות שלו. ובעיקר – הן נותנות לו להתנסות בדינמיקה החברתית, ולעמדה שלו בתוכה, בלי לפחד מתוצאות.
זה בדיוק מה שויניקוט התכוון כשאמר שיש במשחק איכות מרפאה בפני עצמו – לא רק כלי לתקשורת, אלא תהליך ריפוי ממשי.
לפעמים קשה לדעת מתי 'זה מספיק גדול' כדי לפנות לטיפול. האמת? אם זה מעסיק אתכם – זה כבר מספיק. שיחת ייעוץ ראשונית יכולה להבהיר הרבה, ולפעמים גם להרגיע. אם תרצו לשוחח או לשאול שאלות – אני כאן.
